עד גיל חמש עשרה, חודשיים או שלושה לפני שנעצרתי ואושפזתי, כמעט כולם קראו לי שמניאק או סתם שמניה.
זה היה מעליב, אבל לא הראיתי לאף אחד כמה אני פגוע.
כחודש לאחר יום הולדתי העשירי אמר לי יום-טוב, אבי הביולוגי, שאני הולך ומשמין בגלל שאני צובר יציקות בטון בנשמה. כשסיפרתי את זה לסימה, אמי, היא עיקמה את האף ואמרה שאם אני רוצה לחזור למשקל נורמלי, אני "חייב לתת לזמן זמן, כי הזמן ממיס אפילו את שטויות הבטון שיום-טוב הדפוק מוכר לך".
אחרי כמה חודשים שבמהלכם צברתי שישה או שבעה קילוגרמים נוספים, איבדתי את הסבלנות ושאלתי את סימה "למה לזמן הזה שממיס לוקח כל-כך הרבה זמן להגיע?" סימה ליטפה לי את השיער ואמרה שזמן זה דבר שצריך לחכות לו בסבלנות, והמליצה לא לחשוב עליו הרבה "כי זה רק מעכב אותו יותר". על דיאטה, אגב, שניהם לא דיברו איתי באותם ימים.